צוקים ואלוקים

ים, גלים, צוקים ואלוקים,
לבד כאן בחושך מוצא את עצמי.

שקט, נשמה צועקת, תחושה חונקת,
מגלה את הצד האפל של החיים.

פוסע חרש, כמו בשיר ערש, אפס,
לא מתקדם אפילו מטר.

מבכה, מדוכא, מחכה,
שזה כבר יתחיל לרוץ לי.

אור מבליח, מבטיח, מנציח,
את הטוב שתמיד מלווה אותי.

מהורהר, מסוחרר, מסונוור,
לא מנצל את ההבזק.

חושך סמיך, אביך, מדעיך,
כאילו את רגלי אוזק.

אין כוח, רוצה לצרוח, לצלוח,
לעבור כבר את הקטע הזה.

עוצר לאסוף, בין דיונות החוף,
רסיסי תובנות שהיכו בי.

מתחיל להפנים, נים ולא נים,
לא תמיד הכל זורם לבד.

קצת מתאמץ, מתרוצץ, ממצמץ,
והנה הסוף כאן כבר ממש לפני.

נלחם בשינים, מרים את העינים,
מגלה יד מלמעלה שכיוונה אותי.

דוהר, נוהר, ומעכשיו זוכר,
לא מצפה שתמיד הכל יזרום לבד.

תנו כוכבים לפוסט הזה...

השאר תגובה